הדרן הרבי על מסכת נזיר

מדוע לא הסתפר הרוגוצ'ובי?
הגאון הרוגוצ'ובי, רבי יוסף רוזין, כידוע לא היה מסתפר. סיבות שונות ומשונות* נאמרו על כך במרוצת השנים.

בהזדמנות סיפר הרבי בשם חותנו הרבי הריי"צ, שמעשה שהיה כך היה:
בילדותו של הרוגו'צובי, בהיותו בגיל חמש או שש, לקחו אביו ר' פישל לליובאוויטש והם נכנסו ל'יחידות' אצל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק [=רבי מנחם מענדל, דור שלישי לנשיאי חב"ד].
הרבי הצ"צ בירך את הילד שיהיה למדן, ואף הורה לו ללמוד מסכת נזיר.
כאשר יצאו מהיחידות תהה הילד על ההוראה, ולבסוף אמר לאביו:
- הרבי רוצה שאהיה נזיר, לכן אמר לי ללמוד מסכת זו, ורק כך תקויים בי ברכתו בלמדנות. ומאז לא נתן שיספרו את שערותיו.

בקשר לזה ראוי להוסיף: שברשימת א' מאנ"ש (פסח תש"ט) נכתב סיפור הנ"ל בשינויים קלים, ושם היה הסיום "וכן עשה, שהיה נזיר כל ימיו".
וע"ז הוסיף הרבי: "דלפי זה צריכים לחקור איך שתה הד' כוסות".
[=לכאורה הכוונה שלא היתה זו נזירות שלימה מבחינה הלכתית, כי בנוגע ליוצא מן הגפן לא נהג כנראה בנזירות].
(ע"פ דברי הרבי בחיי אדמו"ר מוהריי"צ, שביעי של פסח ה'תש"ט. נד' ב"ימי מלך" ח"א עמ' 168 וההוספה שם בהערה 20)

*) חלק מהסיבות הנפוצות: 1. משום ביטול תורה בזמן התספורת, כי צריך להסיר את כיסוי הראש. 2. שערות הם מותרי הדינים והרוגוצ'ובר היה בדרגה כזו שמותרי דינים שלו היו במעלה שלא צריכים תיקון בתספורת. 3. מצד עוצם ה'מוחין' שלו נמשך חיות גם בשערותיו והיה כואב לו אילו היו חותכים אותם. 4. שהיה קושר את שער ראשו למסמר על הקיר מאחורי כסאו, כדי שלא ירדם בעת לימודו בלילה. 5. משום שסבל מפצעים בראשו ולכן לא יכל להסתפר (חלקם הובאו בספר 'הרוגוצ'ובי'. יאיר בורוכוב ה'תשס"ה).

הדרן על מסכת נזיר – קצר
המכנה-המשותף שבין שלושת המימרות בסיום המסכת
א. שנינו בסוף נזיר:
"נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, שנאמר (ש"א א, יא) "ומורה לא יעלה על ראשו"; נאמר בשמשון "ומורה" ונאמר בשמואל "ומורה" – מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. אמר רבי יוסי והלוא אין מורה אלא של בשר ודם . . א"ל ר' נהוראי...".
בהמשך לזה איתא בגמרא:
"אמר ליה רב לחייא בריה . . "חטוף ובריך" [=חטוף כוס ברכת המזון, שתהא מקדים לברך ברכת הזימון]. למימרא דמברך עדיף, והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואמר לו רבי נהוראי "השמים כך הוא!"? . . [מיישבת הגמרא:] תנאי היא, דתניא "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחלה"."
והגמרא מסיימת:
"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" [אל תקרי בניך אלא בוניך – הגהת הב"ח]".

וצריך להבין:
א) איך יכול רבי נהוראי ללמוד מנזירות שמשון לשמואל, הרי שמשון לא היה נזיר גמור, רק הופרש מיין ומתגלחת והותר להטמא למתים (נזיר יד, א), משא"כ "שמואל הרמתי נזיר עולם היה" (רמב"ם הל' נזירות פ"ג הט"ז), ואיך אפשר להשוות את שמואל לשמשון?
ב) מה הקשר של מאמר הגמרא "גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו'" למשנתנו בסוף נזיר , לכאורה זה נושא שקשור לברכות, וזה אכן מופיע במס' ברכות (נג, סע"ב)?
ג) ביותר אינו מובן סיום המסכת: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם..." שלכאורה אין לו שייכות לא עם המשנה ולא עם הגמרא?

ב. כדי להבין כל הנ"ל, יש להקדים את קושיית הרד"ק (ש"א א, יא):
כיצד הפך שמואל לנזיר, הרי כאשר אמו חנה נדרה טרם היה שמואל בעולם ונדר לא חל על דבר שלא בא לעולם, ובכלל, הלכה היא (נזיר כח, ב) ש"האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר"?
[ואין לומר שאלקנה גם נדר את הנדר (ואחרי שבא שמואל לעולם) – כי איך יתכן שהפסוק מספר על נדר חנה שלא הפך את שמואל לנזיר ומדלג על העיקר, נדר אלקנה?
גם אין לתרץ שאלקנה קיים את הנדר של חנה, כי נדרה בכלל לא חל מאחר ששמואל לא נוצר עדיין, וגם אילו שמואל כבר היה חי – קיום הבעל רק יכול לחייב את אשתו לקיים נדרה, אבל לא לפעול דבר חדש (להדיר הבן) שאין בכח האשה לעשותו]
על דרך זה ניתן להקשות בקשר לשמשון – איך הוא הפך לנזיר (אפילו חלקי) על פי אמו או על פי מלאך? וגם כאן אי אפשר לומר שאביו ג"כ הדירו בנזירות, כי מפורש ברמב"ם (שם) "שהרי לא נדר בנזיר, רק המלאך הפרישו מן הטומאה"!?

ג. אלא העניין יובן ע"פ דוגמא מהלכות גירות:
איתא בגמרא (כתובות יא, א. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סרס"ח ס"ז) "גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד" (או שמתגייר יחד עם אביו) – ואז הדין הוא: "הגדילו יכולין למחות, וכיון שהגדילו שעה אחת ולא מיחו שוב אינם יכולין למחות".
כלומר, הגיור של הילד הזה בקטנותו – אין לו שום תוקף מצד עצמו (כי הוא יכול לבטל את זה במחי יד), אבל אם בגיל בר-מצווה הוא לא מוחה – אז הוא נהיה קדוש בקדושת ישראל למפרע, כלומר: הוא לא צריך עוד הפעם טבילה אלא מספיק מעשה הגירות (של בי"ד או של אביו) בקטנותו.

ומעין זה בנדון דידן:
ציווי המלאך "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן" לא יכל לפעול קדושת נזירות על שמשון, כמו"כ נדרה של חנה "ומורה לא יעלה על ראשו" לא יכל להחיל נזירות על שמואל (כמבואר לעיל) – אבל ברגע ששמשון ושמואל נעשו גדולים ולא מיחו, כי המשיכו בהנהגת הנזירות – הרי זה פעל עליהם קדושת נזירות למפרע [אצל שמשון איסור יין ותגלחת, ואצל שמואל: "נזיר עולם"].

ד. ומעתה מיושבים כל הקושיות:
א) מה שלמד רבי נהוראי מנזירות שמשון לשמואל, היא לא על סוג הנזירות, אלא את העיקרון הזה שברגע שהם נעשו גדולים ולא מיחו חלה עליהם קדושת הנזירות למפרע, למרות שמי שהדיר אותם (המלאך/האמא) לא היה לו תוקף להחיל אותה עליהם בשעתו.
ב) ועל כך מביאה הגמרא רעיון דומה ממאמר "גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו'" – כי גם שם למרות שעיקר העניין היא הברכה – הרי ההסכמה שלאחר מכן (עניית אמן) גדולה ממנה ופועלת יותר, על דרך הסכמת הגדול לנזירות המלאך/ אמו.

ג) ולאחר מכן מסיימת הגמרא: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם..." שיש לדייק בלשון תלמידי חכמים ולא חכמים עצמם – כי חכמים הם בד"כ בעלי המשנה ("שנו חכמים בלשון המשנה" – אבות פ"ו), ודווקא אלה שלמדו מהם ושקלו וטרו בטעמי ההלכות הם אלה המרבים שלום בעולם , בדוגמא לעונה אמן שגדול יותר מן המברך.

מבוסס על: משיחות י"ב תמוז, ה' מנ"א תשכ"ה (יום סיום אמירת קדיש אחרי אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה). נד' בלקו"ש חלק יח, נשא (וסיום מס' נזיר) שיחה ג (עמ' 63 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 69 ואילך).